מפגש עם המפלצת

לאתר

מפגש עם המפלצת

יש ימים שאני עובדת מהבית.
יום שלם בקליניקה או מול המחשב.
ואז בשתיים בצהריים כשאליה מגיעה, אנחנו מתיישבות יחד לארוחת צהריים שמסמנת כמו טקס משותף את סוף יום העבודה ותחילת הזמן שלנו אחת עם השנייה.
ולאחרונה, קלטתי, שבימים האלה, בדיוק בשעה אחת, כשכבר מסתיימות הפגישות ונשארת רק העבודה המשרדית, נובט אצלי רעב.
בהתחלה קטן כזה.
אבל מציק.
כמו עכבר קטן בבטן, שמכרסם לי מבפנים.
ומתחיל מן טיול כזה, מהקליניקה למקרר, הלוך חזור,
בניסיון להבין מה לעשות איתו.
בדרך כלל, כשאני רעבה, אני אוכלת.
אבל הידיעה שעוד מעט יש ארוחת צהרים, שחשוב לי לאכול עם אליה, עצרה אותי, ודרבנה לשמור את הרעב לאחר כך.

היו ימים שזה עבד.
חיכיתי, אולי אכלתי איזה פרי קטן
(כמו שתלמידה אוהבת להגיד לי- "תדלקתי בעשרים שקל"),
ואז אליה באה ואכלנו יחד.
ואז פתאום, באו ימים אחרים.
והרעב הזה, שהיה קטן,
הפך למפלצת.
והרגשתי שנפער לי חור בבטן, שאומר:
"ארוחת צהריים- עכשיו!"
ואני אומרת לו- חבר, מה נסגר? מה הסיפור שלך?
והוא- בשלו.
אז הקשבתי. ואכלתי. ושבעתי.
ואז אליה באה, והתיישבתי איתה, ואכלתי שוב, כי זה הטקס.
זה הזמן שלנו.
מי שמכירה את הדרך של שלום עם הגוף,
יכולה לנחש באיזו דרגת שובע סיימתי את הטקס.
ולמי שלא מכירה את המונחים,
רק אגיד שזה היה כבר ברמת הכבדות הלא נעימה.
זאת שממש לא מתחשק לעשות כלום אחריה.

עברו עוד כמה ימים כאלה,
שכמעט כבר הכניסו אותי לאוטומט של שתי ארוחות צהריים ביום,
עד שהחלטתי לשים לזה גבול,
ולהתעמת עם העכבר-מפלצת
שמפר לי את שלוות אחר הצהריים הפרדסחנאית שלי.

זה התחיל בניסיון לחזור ולהתנגד אליו.
אבל הוא בשלו-
ככל שהתנגדתי, כך הוא גדל,
עד שהרגשתי שהמפלצת כבר ממלאת את כל הקליניקה, ומוציאה אותי מריכוז.
עצרתי.
כשמשהו מפעיל כזה כוח, אני יודעת שיש לו סיבה.
וכל סיבה, כשהיא עולה מבפנים, היא מוצדקת.

אוקי, אמרתי לו, הולכת איתך. קבל.
השעה היתה 13:00.
לקחתי צלחת. אמיתית. לא מתנצלת.
ויצקתי לתוכה מנה גדושה של תבשיל עדשים ואורז שחיכו בסיר.
התיישבתי, ונתתי למפלצת לאכול.
הייתי עם הריחות, עם הטעמים,
עם החום שהתפשט בפה, ואז בגרון, ואז בקיבה.
הייתי איתי.
ונזכרתי כמה אני אוהבת את זה. לאכול לבד.
להיות לבד עם הרגעים האלה שהחושים גועשים והגוף מוזן.
ללא הסחות.

אליה הגיעה אחרי שסיימתי.
הכנתי לה צלחת, והתיישבתי ליד השולחן עם כוס תה.
את האמת? היא אפילו לא שאלה אותי למה אני לא אוכלת.
היו לה המון סיפורים לספר, ושאלות לשאול,
ואני הייתי שם, שבעה ומסופקת,
פנויה להיות איתה, אחרי שפיניתי זמן לעצמי, איתי.
‫שלום עם הגוף זה להבין שלמפלצות שלי יש משהו חשוב לספר לי.

שתף את הפוסט

שינוי גודל גופנים
ניגודיות