זה לא שאני התייאשתי מדיאטות, פשוט הדיאטות התייאשו ממני

זה לא שאני התייאשתי מדיאטות, פשוט הדיאטות התייאשו ממני

בפגישה האחרונה שהיתה לי היום, ישבה מולי אישה בשנות הארבעים שלה.

תוי הפנים שלה יפים ועדינים, וגופה גדול.

שפת הגוף שלה היתה נינוחה ובטוחה בעצמה.

אישה שיש מאחוריה קריירה מצליחה, בעל אוהב, שתי ילדות מתוקות ומעגל חברים תומך.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות.

היא ביקשה לפגוש אותי כי

"זה לא שאני התייאשתי מדיאטות, פשוט הדיאטות התייאשו ממני"

הסיפור שלה מתובל בהומור, והחיוך שלה מלא ביטחון.

את חצי השעה הראשונה היא בילתה בלספר לי על כל הדברים שיש בחייה.

סיפרה על העסק המצליח, על המשפחה, על החברים.

נכנסה לפרטים.

בכל פעם שניסיתי להזמין אותה לגעת בנושא שלשמו היא הגיעה,

התשובה שלה לקחה אותנו חזרה למחוזות אחרים.

לרגע זיהיתי בתוכי התנגדות.

איזה קול פנימי שהרים את הראש וכמו אמר:

מה נראה לה, שנשב פה והיא תספר לי כמה היא מוצלחת וככה נפתור את בעיות האכילה שלה?

 

ואז הרגשתי התכווצות בתוכי.

כשזה קורה לי במהלך פגישה, אני מבינה שאני צריכה לפתוח לעצמי סוגריים, תוך כדי השיחה, ולהקשיב בו זמנית גם החוצה גם פנימה.

 

מי את? שאלתי את ההתכווצות.

וחיכיתי.

אני הפחד שלך. הפחד שלא תדעי לעזור לה.

אני האוטומט שלך.

אני ה"טכניקה". ה"שיטה".

אני מקבץ השאלות הקבוע שאיתו את פותחת כל סשן ראשון.

אני…

וככה היא המשיכה, ההתכווצות שלי.

וככל שראיתי אותה, כך התבהרה התמונה שמולי,

ויכולתי פתאום לראות

את האישה שמולי מארגנת את עצמה בתוך מקורות הכוח שלה.

בתוך מערך התמיכה החשוב הזה,

שאין שום דרך להתקדם לשום מקום בלי להכיר בו.

ראיתי את האישה שמולי, מטפלת בעצמה בקליניקה שלי,

בכלי הכי חשוב בכל תהליך טיפולי-

אוטונומיה.

 

התרווחתי מולה, חייכתי, ואיפשרתי לה להמשיך.

היא המשיכה לעוד כמה דקות, ואז עצרה ונאנחה.

"את מבינה כמה זה קשה?" היא שאלה אותי

"אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מה דפוק בי! אני, שכל כך מצליחה בכל מקום אחר, איך זה שמול האוכל אני כזה כישלון?"

"את באמת חושבת שאת כישלון מול אוכל?" שאלתי אותה.

היא שוב נאנחה.

"מה עוד אפשר לחשוב?

אני מנסה שוב ושוב, ולא מצליחה. איך תקראי לזה?"

עכשיו אפשר היה להתחיל.

"את זוכרת מתי התחיל העניין שלך עם האוכל?" שאלתי

היא עצרה לרגע.

"כן. זה היה בגיל עשר, אני חושבת. אבא שלי קיבל עבודה בעיר אחרת ועברנו כל המשפחה.

באמצע השנה הכניסו אותי לבית ספר חדש, לכיתה חדשה.

לא מצאתי את עצמי.

ההורים שלי היו עסוקים בהתאקלמות שלהם ושל האחים שלי,

ואני זוכרת המון זמן שהייתי לבד.

אז התחלתי לאכול. זה עזר לי.

וזה היה כמו כדור שלג, כי ככל שאכלתי, השמנתי, וככל שהשמנתי, הילדים הנשמות הקניטו אותי יותר ונידו אותי יותר, אז שוב אכלתי.."

"את זוכרת איך זה היה לאכול אז?"

"הייתי אוכלת בסתר, התביישתי. וחיכיתי לרגע הזה של האוכל, זה היה המקום היחידי שבו לא הרגשתי לבד."

היא עצרה, ודמעה התגלגלת מבעד לאיפור המוקפד שלה.

"אז מה שאת אומרת הוא שהאכילה נתנה לך מקום שבו לא היית בודדה?"

"את זוכרת את הילדה הזאת? שמבקשת לא להיות בודדה?"

כן. היא זוכרת.

"מה היית רוצה להגיד לה?"

חיוך עלה על פניה.

 

"הייתי לוקחת אותה לסיבוב בחיים שלי. כמו שלקחתי אותך מתחילת הפגישה שלנו. מראה לה כמה היא שווה. כמה דברים טובים היא השיגה ויש לה."

 

אנחנו שותקות.

הזמן של הפגישה הסתיים להיום.

אני שואלת אותה עם מה היא יוצאת.

"אני יוצאת עם הידיעה שאני לא כישלון."

היא מחייכת.

פה אפשר להתחיל תהליך של שלום.

שתף את הפוסט

שינוי גודל גופנים
ניגודיות